היום התחיל בתור עוד יום שבת אופייני. קמים מאוחר, בוקר שקט עם אישתי ואח"כ לראות את האחיינים המקסימים שלי שאין עליהם בעולם בשנינות, בקסם האישי ובאהבה שהם יודעים להרעיף. אבל היום לא המשיך כמו יום רגיל, היום נהרגו בכביש שני רוכבי אופניים, ועוד 5 נפצעו קשה עד בינוני.
חיפה בשביל אופניים מבכה את האסון הזה, וקוראת לרוכבי האופניים בכל הארץ להתחשב במצב הכבישים בארץ בשבתות, ולנהוג במשנה זהירות.
ביום כזה, אל לנו לעסוק בביקורת על מי מהמעורבים בתאונה הזו. אנחנו יכולים לעמוד, לזעוק ולגדף את הנהג החדש, שנרדם על ההגה לאחר בילוי ארוך בליל שישי, אנחנו יכולים לכעוס על קבוצת הרכיבה שלא דאגה לעצמה לרכב מלווה, ואנחנו יכולים לדרוש את ראשם של מנהלי המדינה והערים שלא דואגים לפתרונות בעבור רוכבי האופניים בכלל ורוכבי הכביש בפרט. מנהלי המדינה שמשאירים אותנו במצב של מדינת עולם שלישי מבחינת תשתית התמיכה לרוכבי אופניים.
אבל אני בוחר שלא לעשות את זה, היום אני בוחר לכאוב את הכאב של רוכבי האופניים בארץ. את כאב המשפחות שנישקו את הרוכבים האהובים עליהם, ואיחלו להם הנאה ברכיבת השבת שלה חיכו כל השבוע. אלו שלא שכחו את האזהרה הקבועה "תשמור על עצמך בכביש" תמיד שניה לפני שיוצא הרוכב מהדלת של הבית. אלו שלא ידעו, שלא יראו עוד את אהובם.
המשפחה של רוכב האופניים היא זו שמאפשרת לו להמשיך הלאה, שמוותרת עליו שבת אחרי שבת. למרות הרצון לזמן משפחתי איכותי, למרות שהן מפחדות עליו עד דמעות לאור כל הכתבות האיומות על תאונות בין רכבים לרוכבים שמופיעות בכותרות החדשות שבת אחרי שבת. והן אלו ששמחות בשמחתו כשהוא חוזרים מותש אך מרוצה, מסופק עד עמקי נשמתו מעיסוק בתחום שהוא כל כך אוהב.
היום הוא יום אבל עבורי. אפילו שאינני יודע עדיין אם אני מכיר מי מההרוגים או הפצועים בתאונה, אני אבל עליהם. אני כואב ומבכה על אובדן חדוות הרכיבה שחשים היום עשרות רוכבים בכל הארץ. אני מכיר את התחושה הנוראית שעולה בבטן כשרואים מרחוק ניידת בשולי הכביש, ואת הדמעות והבחילה שמגיעות דקה אחר כך כשרואים זוג אופניים מרוסקות לצידי הכביש ובד מכסה מישהו שרק לפני כמה דקות היה כל כך מאושר לעלות שוב על האופניים. אני מקווה ומייחל לא להרגיש את ההרגשה הזו שוב לעולם.
הלוואי, ורוכבי כביש יצאו תמיד עם רכב מלווה, הלוואי וקברניטי המדינה יחליטו במלחמה בין כסף לחיי אדם של רוכבי האופניים, חיי האדם הם המנצחים. הלוואי ונהגים יחליטו לעצור בצד הדרך ולישון בצורה יזומה כשהם מרגישים עייפים מכדי להמשיך לנהוג. הלוואי ולא אצטרך לשמוע על עוד רוכב אחד שנהרג בתאונת דרכים הזויה ומיותרת.
הלוואי.
אבל עד שהיום הזה יגיע, אני אעשה כל מה שבכוחי כדי להמשיך ולהעלות את המודעות לצרכים האמיתיים של רוכבי האופניים ושל הנהגים הנוהגים בכבישים בהם מדוושים רוכבי כביש.בתקווה שקולם של רוכבי האופניים ישמע לבסוף.
ועד אותו יום יוחל, נותר לנו רק לחבק את משפחות ההרוגים, לאחל החלמה מהירה לפצועים ולהתפלל, שמקרים כאלו יפחתו ויעלמו מהנוף הישראלי.
אני קורא לרוכבי הכביש בישראל לא להפסיק לרכב לעולם, להמשיך בגלל ולמרות חוסר המודעות בארץ לחיים בשולי הכביש. אך לעשות זאת תוך שמירה על ביטחונם האישי בכל אמצעי אפשרי. החל מהקסדה האלמנטרית איתה כל אחד רוכב, ביגוד בהיר, נצנצים זוהרים ומאירים, ואולי החשוב ביותר, רכב מלווה עם שילוט ותאורה אשר אם לא הסט את תשומת ליבם של הנהגים, יכול להוות מגן בפני תאונות כמו זו שהתרחשה היום בעתיד.
בכאב רב, ותקווה גדולה לעתיד,
יותם רדק,
רכז, חיפה בשביל אופניים ורוכב כביש מושבע.